바르도

סיכום

״ברדו: כרוניקה שקרית של קומץ אמיתות״ הוא סרטו האישי והסוריאליסטי של אלחנדרו גונסאלס איניאריטו, העוקב אחר סילבריו גאמה, עיתונאי ויוצר דוקומנטרי מקסיקני מצליח, שחי שנים בלוס אנג׳לס וזכה להכרה בינלאומית. ערב קבלת פרס יוקרתי, סילבריו חוזר עם משפחתו למקסיקו, ארץ הולדתו, ומוצא את עצמו נסחף למסע פנימי שבו הזיכרונות, החלומות, החרדות וההווה מתערבבים זה בזה. במקום עלילה ליניארית, הסרט מציג רצף של תמונות, שיחות ומצבים לעיתים מציאותיים ולעיתים בלתי אפשריים. סילבריו משוטט ברחובות מקסיקו סיטי, נזכר בילדותו ובאביו, מתמודד עם אשתו לוסיה ועם ילדיו, ומנסה להבין את יחסו למולדת שממנה התרחק ולארץ שאליה היגר. לוסיה היא נוכחות יציבה ומפוכחת יחסית בתוך עולמו המשתנה, בעוד ילדיו, מתאו וקמילה, משקפים בדרכים שונות את הקשר המורכב בין הדורות ואת השאלות שסילבריו עצמו מתקשה לפתור. המסע שהוא עובר אינו רק מסע גאוגרפי, אלא ניסיון לברר מי הוא באמת: מקסיקני או אמריקאי, אב או בן, אמן או אדם שמבקש הכרה, מי שזוכר את עברו או מי שממציא אותו מחדש. המפגש עם דמויות מעברו ועם אירועים הקשורים להיסטוריה המקסיקנית מעורר בו תחושות של שייכות, אשמה, אובדן וגאווה, אך הסרט נמנע מתשובות חד-משמעיות. גם המציאות עצמה מוצגת כמשהו גמיש, שנבנה מחדש בכל פעם שהזיכרון נוגע בו. ״ברדו״ עוסק בזהות של מהגר ובתחושת ה״בין לבין״ — מצב שבו אדם אינו מרגיש שייך לחלוטין לאף מקום. לצד זאת, הסרט בוחן את הקשר בין זיכרון לדמיון, את המחיר של הצלחה אמנותית, את הפער בין דימוי ציבורי לחיים פרטיים ואת הקושי להבחין בין האמת לבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו עליה. הוא מתייחס גם לטראומות של ההיסטוריה הלאומית, להגירה וליחסי הכוחות בין מקסיקו לארצות הברית, אך עושה זאת דרך תודעתו הסובייקטיבית והלא יציבה של גיבורו. זהו סרט עשיר מבחינה חזותית, לעיתים מצחיק ולעיתים מהורהר ומכאיב, שמעדיף אסוציאציות, מטאפורות ואווירה על פני התקדמות עלילתית מסורתית. חוויית הצפייה בו עשויה להיות חלומית ומבלבלת, אך במרכזו עומדת שאלה פשוטה ואנושית: כיצד אפשר לחיות בשלום עם העבר, כאשר גם הזיכרונות היקרים ביותר הם חלקיים, מעוותים ולעיתים בלתי אמינים.