ברברי

סיכום

״ברברי״ (2022) הוא סרט אימה מטריד ומפתיע, שמתחיל בסיטואציה יומיומית לכאורה: טס מרשל מגיעה לבית שכור בשכונה מוזנחת בדטרויט, ערב לפני ראיון עבודה חשוב, ומגלה שהבית כבר מאוכלס. קית', צעיר אדיב אך זר לה לחלוטין, טוען ששכר את המקום בעצמו. למרות החשדנות והמבוכה, השניים מחליטים להעביר בו את הלילה, אך עד מהרה טס מגלה שבבית יש הרבה יותר מכפי שנראה לעין — ובעיקר חלקים אפלים ומאיימים שאיש לא טרח להזכיר. טס היא גיבורה זהירה, אינטואיטיבית ונחושה, שנאלצת לנווט בין הרצון להאמין לאנשים לבין תחושת הסכנה ההולכת וגוברת. קית' מוצג כאדם מנומס ורגיש, אך עצם נוכחותו בבית זר יוצרת מתח מתמיד ומעלה שאלות על אמון, גבולות ועל האופן שבו נשים נאלצות להעריך סיכונים במפגש עם גברים שאינן מכירות. בהמשך מצטרף לסיפור איי־ג'יי, שחקן טלוויזיה לשעבר המתמודד עם קריירה מתפוררת ועם משבר אישי וציבורי, והסרט מרחיב את נקודת המבט שלו אל דמויות נוספות ואל ההיסטוריה האפלה של הבית. הבמאי זאק קרגר בונה את הסרט במקטעים שמשנים בהדרגה את הטון והזווית, ולכן קשה לדעת לאיזה סוג של אימה הוא יוביל. מה שמתחיל כמותחן על פריצה אפשרית ועל סכנה אנושית מקבל ממדים רחבים יותר, המשלבים אימת הישרדות, מסתורין, הומור שחור וביקורת חברתית. הסרט עוסק בפחד מפני זרים, אך גם בפחד מפני האנשים והמוסדות שאמורים להגן עלינו; הוא נוגע באלימות מגדרית, בניצול, בטראומה העוברת מדור לדור ובמחיר האנושי של הזנחה חברתית וכלכלית. ״ברברי״ מצליח במיוחד כשהוא מערער על הציפיות ומאלץ את הצופה להחליף שוב ושוב את הפרשנות שלו למתרחש. לצד רגעים אפקטיביים של אימה וגועל, יש בו גם התבוננות חדה במנגנוני הכוח שמאפשרים לאנשים פוגעניים להמשיך לפעול, ובאופן שבו קורבנות נאלצים לשאת את תוצאות מעשיהם של אחרים. זהו סרט קצבי, מסוגנן ולא תמיד צפוי, שמעדיף להפתיע ולערער על פני הסברים מסודרים — ולכן כדאי להיכנס אליו עם כמה שפחות מידע מוקדם.