Gibier
סיכום
«Gibier» («ציד», 2025) הוא דרמה אפלה ואינטימית המתרחשת בסביבה כפרית שבה הציד הוא לא רק מסורת, אלא גם דרך חיים ושפה של כוח. במרכז הסרט עומדת צעירה שחוזרת אל בית משפחתה לאחר תקופה ממושכת של ריחוק. המפגש המחודש עם אביה, עם אחיה ועם הקהילה המקומית מחזיר אותה אל מערכת יחסים טעונה, שבה חיבה, נאמנות וטינה מתקיימות זו לצד זו. יציאה משותפת לציד, שאמורה להיות טקס מוכר ומגבש, הופכת בהדרגה למבחן שבו נחשפים סודות ישנים ומתחים שהמשפחה ניסתה להדחיק. הגיבורה היא דמות דרוכה ומורכבת: היא מכירה את חוקי המקום, אך כבר אינה מוכנה לקבל אותם כמובן מאליו. מולה ניצב האב, איש סמכות המזוהה עם עולם הציד ועם תפיסה נוקשה של גבריות, מסורת ושליטה. האח מייצג עמדה אמביוולנטית יותר, כשהוא קרוע בין הרצון לזכות באישור המשפחה לבין ההבנה שהמורשת שהועברה אליו גובה מחיר כבד. סביבם ניצבות דמויות נוספות מן הקהילה, המשמשות מעין מקהלה שקטה של צופים, משתתפים ושופטים. הסרט משתמש בדימוי של הטרף כדי לבחון מי מחזיק בכוח ומי נאלץ להימלט, הן בטבע והן בתוך המשפחה. הוא עוסק בירושה רגשית, באלימות העוברת מדור לדור, במתח שבין שייכות לעצמאות ובקושי להשתחרר מתפקיד שהוגדר מראש. לצד הביקורת על פולחן הגבריות ועל הניסיון לשלוט בטבע ובאחרים, «Gibier» מגלה גם רגישות לנוף ולשתיקות שממלאות אותו. זהו סרט איטי, מחניק ומכוון אווירה, שמעדיף מבטים, מחוות ותחושת סכנה מצטברת על פני הסברים ישירים, ומשאיר את הצופה דרוך מול השאלה מי באמת צד את מי.
