Hoard
סיכום
״Hoard״ (2024), סרט הביכורים של לונה קרמון, הוא דרמה פסיכולוגית אפלה, מסוגננת ומטרידה על זיכרון, אבל והקשרים שאנו יוצרים עם חפצים כדי להחזיק בעבר. העלילה נפתחת באנגליה של שנות השמונים, שם מריה הצעירה חיה עם אמה סינת’יה בבית עמוס וצפוף בחפצים שנאספו לאורך השנים. עבור האם, הפסולת והמציאות שנמצאו ברחוב אינן לכלוך בלבד, אלא מאגר של זיכרונות, נחמה ואהבה. עבור מריה, העולם הזה הוא גם מגרש משחקים דמיוני וגם סביבה שקשה להימלט ממנה. לאחר אירוע טראומטי, מריה עוברת למסגרת אומנה, והסרט מדלג בין ילדותה לבין שנות נעוריה, כשהיא מנסה להבין מה נלקח ממנה ומה עדיין חי בתוכה. בביתה החדש היא פוגשת את מייקל, נער נוסף שנושא עמו פצעים, הרגלים ודרך משלו להתמודד עם המציאות. הקשר ביניהם הולך ומעמיק, ונע בין חברות, קרבה רגשית ומשיכה מסוכנת, כאשר השניים מחזקים זה אצל זה את הנטייה לברוח מן העולם אל זיכרונות, משחקים וטקסים פרטיים. לצדם נמצאות דמויות המבוגרים והמטפלים, שמנסות להציע למריה יציבות, אך מתקשות לחדור אל המרחב הפנימי הסגור שבו היא כלואה. סאורה לייטפוט-ליאון מעניקה למריה הופעה חשופה ועוצמתית, שמצליחה לשלב פגיעוּת, כעס ודמיון כמעט פראי. ג’וזף קווין מגלם את מייקל בנוכחות כריזמטית אך מאיימת, ואילו היילי סקוויירס מביאה לסינת’יה שילוב מורכב של חום, כאב וחוסר תפקוד. קרמון אינה מציגה את האגירה כתופעה אקסצנטרית בלבד, אלא כשפה רגשית: דרך שבה אנשים מנסים לאחוז באהובים שאבדו, לבנות לעצמם בית, או להגן על עצמם מפני תחושת נטישה. זהו סרט על ילדות שלא באמת מסתיימת, על אבל שעובר בירושה, ועל הגבול המטושטש בין אהבה לבין החזקה כפייתית. לצד העיסוק בטראומה ובמערכות האומנה, ״Hoard״ מתבונן גם במעמד, בבדידות ובכמיהה האנושית להשתייך למקום כלשהו. הסגנון הוויזואלי שלו דחוס, צבעוני וחושי, ולעיתים קרובות יוצר תחושה שהמציאות עצמה מתפרקת ונבנית מחדש דרך עיניה של מריה. זהו סרט לא קל לצפייה, אך גם מקורי ואמיץ, שמעדיף תחושות, דימויים וחרדה מתמשכת על פני הסברים ישירים.
